כִּ֧י עַל־אַפִּ֣י וְעַל־חֲמָתִ֗י הָ֤יְתָה לִּי֙ הָעִ֣יר הַזֹּ֔את לְמִן־הַיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנ֣וּ אוֹתָ֔הּ וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה לַהֲסִירָ֖הּ מֵעַ֥ל פָּנָֽי׃

אֲרֵי רוּגְזִי וְחֵימְתִי חַל בְּקַרְתָּא הָדָא לְמִן יוֹמָא דִבְנוֹ יָתָהּ וְעַד יוֹמָא הָדֵין לְאַגְלְיוּתָהּ מִקָבֵיל מֵימְרִי:

כי על אפי וכו׳. כאומר הנה בעבור מעשיהם היו ראויים מזמן רב להסיר את העיר מעל פני השגחתי אלא היה על אפי ועל חמתי להסירה על כי העיר הזאת היתה לי למן היום אשר בנו וכו׳ והוא מקרא מסורס:

כי על אפי. אלא על אפי:

כי על אפי, ר"ל ומפני שראיתי שהם דומים לנטיעה שנתקלקלה שישתדל בעל הגן לעקרה ממקומה ולשתלה במקום אחר עד שתשביח ותשוב לאיתנה כדי שלא תושחת לגמרי ותשחית את כל הגן, כן תלה ה' השחתת ישראל בהמקום כאילו העיר היא סבת השחתתם, ולכן החריב את העיר וכלה חמתו על העצים ועל האבנים, וז"ש כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה, ר"ל שהעיר הזאת מן היום אשר בנו אותה היתה לי למגין על אפי וחמתי, שבעת יחטאו ישראל אכלה אפי וחמתי בהעיר הזאת, ואתלה ההשחתה בהמקום לא בהנטיעה להסירה מעל פני, ובזה ינצלו ישראל, ומבאר כי הוכרח לעקור הנטיעה מן המקום באשר נשחתה לגמרי: