כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב׃

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ מַנְעִי קָלִיךְ מִלְמִבְכֵּי וְעֵינַיִךְ מִלְשַׁגְרָא דִמְעָן אֲרֵי אִית אֲגַר לְעוֹבָדַי אַבְהָתָךְ צַדִיקַיָא אֲמַר יְיָ וִיתוּבוּן מֵאַרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן:

ועיניך. מנעי עיניך מדמעה:

כי יש שכר לפעולתך. ארז״ל בשעה שהעמיד מנשה דמות בהיכל נכנסה רחל לפני המקום ואמרה הלוא רחמיך מרובים מרחמי בשר ודם ואני הלא הכנסתי צרתי בתוך ביתי כי בעצמי מסרתי הסימנים ביד לאה אחותי ואף אתה אם בניך הכניסו צרתך בביתך מחול להם ואמר לה המקום הנה עתה תקבל שכר על פעולתך שמסרת הסימנים ובגמול זה ישובו בניך מארץ אויב, או ר״ל לפעולת בניך שעם קושי גלות בבל לא כחשו בה׳ ועשו מצותיו ובגמול זה ישובו מארץ אויב:

כה אמר ה' מנעי קולך מבכי על בני בנימין ועיניך מדמעה על בני יוסף, ונגד בני בנימין אמר כי יש שכר לפעולתך מה שאת מתפללת בעדם יש בזה שכר כי ישובו מארץ אויב מגלות בבל ונגד בני יוסף שהם לא ישובו, בכ"ז יש תקוה לאחריתך יש תקוה על אחרית הימים בעת קץ שאז ושבו בנים לגבולם, ר"ל הגם שהם עצמם לא ישובו, הבנים שלהם שהם הדור האחרון, ישובו לגבולם, (ובזה לא אמר ושבו מארץ אויב כי עשרת השבטים אינם בארץ אויב כי שוכנים לעצמם בארץ רחוקה מגבולם, וישובו באחרית לגבולם):