כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶ֑יהָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ׃ {ס}

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ קָלָא בְרוּם עַלְמָא אִשְׁתְּמַע בֵּית יִשְׂרָאֵל דְבָכָן וּמִתְאַנְחָן בָּתַר יִרְמְיָה נְבִיָא כַּד שְׁלַח יָתֵיהּ נְבוּזַרְאֲדָן רַב קָטוֹלַיָא מֵרָמָתָא אִלְיָא וּדְבָכָן בִּמְרַר יְרוּשְׁלֵם מְבַכְיָא עַל בְּנָהָא מְסַרְבָא לְאִתְנֶחָמָא עַל בְּנָהָא אֲרֵי גְלוֹ:

קול ברמה נשמע. הנה בשמי מרום נשמע קול והוא יללת בכי מר:

רחל מבכה. הקול ההוא של רחל אמנו אשר מבכה על בניה שגלו לבין האומות:

מאנה. ממאנת לקבל תנחומין כי אין מי נשאר בארצם כי כולם גלו:

ברמה. בשמים הרמים:

נהי. ענין יללה:

תמרורים. מלשון מרירות:

מאנה. מל׳ מיאון:

קול ברמה נשמע היא עיר בארץ בנימין, רחל מבכה על בניה, מצייר כי רחל אם הבנים צועקת בקול על שני בניה שגלו שהם בני יוסף ובני בינימין והנה בני בנימין שגלו עם יהודה לבבל עתידים לחזור בימי כורש, והיא מבכה על בניה שהלכו בגלות עתה אבל בני יוסף שגלו לחלח וחבור, ואין עתידים לחזור, עליהם מאנה להנחם שהגם שתקבל תנחומים על בני בנימין בשובם בבית שני, לא תנחם על בניה אשר איננו שהוא על בני יוסף: