וְשַׂמְתִּ֨י עֵינִ֤י עֲלֵיהֶם֙ לְטוֹבָ֔ה וַהֲשִׁבֹתִ֖ים עַל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְנִיתִים֙ וְלֹ֣א אֶהֱרֹ֔ס וּנְטַעְתִּ֖ים וְלֹ֥א אֶתּֽוֹשׁ׃

וַאֲשַׁוֵי מֵימְרֵי עֲלֵיהוֹן לְטָבָא וַאֲתֵיבִינוּן לַאֲרַע הָדָא וְאֶבְנִינוּן וְלָא אֲפַגֵר וַאֲקִימִינוּן וְלָא אֶטַלְטֵל:

ושמתי עיני. אשגיח עליהם לטובה לשמרם בגולה:

והשיבותים. בזמן בית שני:

ובניתים ולא אהרוס. ר״ל הואיל וכבר עבר עליהם הצרה לא יקוו עוד מעתה הריסה כי אם בנין בשובם לירושלים בבית השני לא כמו הנשארים בירושלים אשר יקוו על הריסה הואיל ועדיין לא עבר עליהם הצרה ולא קבלו הגמול:

ונטעתים וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

והשיבותים. מלשון השבה:

אהרס. מל׳ הריסה ונתיצה:

אתוש. ענין עקירה כמו לנתוש ולנתוץ (לעיל א):