כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כַּתְּאֵנִ֥ים הַטֹּב֖וֹת הָאֵ֑לֶּה כֵּֽן־אַכִּ֞יר אֶת־גָּל֣וּת יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר שִׁלַּ֜חְתִּי מִן־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֛ה אֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּ֖ים לְטוֹבָֽה׃

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל כְּתֵינַיָא טָבָתָא הָאִלֵין כֵּן אִשְׁתְּמוֹדַע יַת גַלְוַת יְהוּדָה דְאַגְלֵיתִי מִן אַתְרָא הָדֵין לַאֲרַע כַּסְדָאֵי לְטָבְתָא:

כתאנים הטובות האלה. שהמה חביבים ובני אדם מתקרבים אליהן כן אכיר את גלות יהודה ר״ל עם כי נעשו זרים ממני כי הרחקתים מעל גבולי הנה עתה אכיר אותם ואתקרב אליהם:

לטובה. חוזר למעלה לומר כן אכיר לטובה:

אכיר. מלשון הכרה:

כתאנים הטובות האלה, ר"ל שנלקטו בזמנם כן אכיר את גלות יהודה שנלקטו בזמנם ונעשו טובות מאד עד שמה ששלחתים מן המקום הזה הוא לטובה, א. שע"י ששלחתים ושמתי עיני עליהם לטובה שתהיה השגחתי עליהם בגלותם, ב. והשיבותים על הארץ הזאת, בימי כורש, ואז ובניתים במלכות ולא אהרוס, ונטעתים בישוב הארץ ולא אגלם, ג. שלא ימצא עוד סבה לחורבן וגלות, כי ונתתי להם לב לדעת אותי ועי"כ והיו לי לעם, כי ע"י הגלות ישובו אלי בכל לבם: