לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֨ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ עַל־הַנְּבִאִ֔ים הִנְנִ֨י מַאֲכִ֤יל אוֹתָם֙ לַעֲנָ֔ה וְהִשְׁקִתִ֖ים מֵי־רֹ֑אשׁ כִּ֗י מֵאֵת֙ נְבִיאֵ֣י יְרוּשָׁלַ֔͏ִם יָצְאָ֥ה חֲנֻפָּ֖ה לְכׇל־הָאָֽרֶץ׃ {פ}

בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת עַל נְבִיֵי שִׁקְרָא הָאֲנָא מַיְתֵי עֲלֵיהוֹן עָקָא מְרַר כְּגִידִין וְאַשְׁקִינוּן כָּס דִלְוָט בִּישׁ כְּרֵישֵׁי חֵיוִין אֲרֵי מִן נְבִיֵי יְרוּשְׁלֵם נְפָקֵית חַנֻפְתָּא לְכָל יַתְבֵי אַרְעָא:

הנני מאכיל וכו׳. ר״ל אביא עליהם צרות מרובות וגדולות:

כי מאת וכו׳. על ידיהם יצאה חנופה לכל הארץ רצה לומר כולם מחניפים ליצרם למלאות תאותו:

לענה. מין עשב מר:

והשקיתים. ענין שתייה:

מי ראש. מי סחיטת עשב מר ששמו ראש כמו וישקני מי ראש (לעיל ח):

לכן, הנני מאכיל אותם לענה ויקבלו ענשם, כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה שהוא זיוף שאומר בפיו הפך מה שבלבו: