הֲיַעֲזֹ֥ב מִצּ֛וּר שָׂדַ֖י שֶׁ֣לֶג לְבָנ֑וֹן אִם־יִנָּֽתְשׁ֗וּ מַ֛יִם זָרִ֥ים קָרִ֖ים נוֹזְלִֽים׃

הָא כְּמָה דְלֵית אֶפְשַׁר דְיִפְסוֹק מֵי תְלַג דְנָחֵית עַל חַקְלֵי לִבְנָן כֵּן לָא יִפְסְקוּן מִמְטַר נַחֲתִין וּמֵי מַבּוּעַ נָבְעִין:

היעזוב. וכי מהראוי לעזוב מים היורדים מן הצור אשר בשדה הבאים מהפשרת השלג אשר בלבנון הלא המים ההם המה מנוקים וקדים וטובים לרוות הצמאון:

אם ינתשו. וכי מהראוי לנטוש ולעזוב מים הזדים מאנשיהם הבאים ממרחוק במלאכת צנורות והמה קרים ומטפטפים מעצמם ובקל יוקח המים ואיך מי יעזבם ור״ל וכי מהראוי לעזוב את המקום המשפיע בכל עת חכמה והשכל בלבות הדורשים אותו:

מצור. מסלע:

לבנון. שם יער בארץ ישראל:

ינתשו. כמו ינטשו בטי״ת כי דטלנ״ת מתחלף כמו שיבואו בענין אחד טעה ותעה ונטישה הוא ענין עזיבה כמו כי לא יטוש (ש״א יב):

זרים. מל׳ זר ונכרי:

קרים. מלשון קור וצנה:

נוזלים. מלשון הזלה והטפה כמו יזל מים מדליו (במדבר כד):

היעזב וכי יעזוב איש הצמא שלג לבנון הנובע מצור שדי, שהם טובים באיכותם וצלולים וקרים, ואם יעזוב את אלה מפני שאינם נובעים תמיד ואינם מרובים, האם ינתשו מים זרים, שזורם בריבוי, וקרים מן המקור, ונוזלים שאין טורח לשאוב אותם, שהם רבים ותמידים וישאבו בקל, ואיך א"כ שכחוני עמי ר"ל אותי עזבו מקור מים חיים ותחתי לשוא יקטרו, כמ"ש לחצב לו בארות נשברים, ויכשלום בדרכיהם ר"ל דרכי התורה והמצוה הם דרכים רחבים (שהדרך הוא דרך הרבים) ר"ל שהם כוללים ההנהגה הכוללת בכל מקום ובכל זמן לכל העם, והם ג"כ שבילי עולם (שהשביל הוא נתיב היחיד) שיש בהם שבילים ליחידים ג"כ בכל פרטי המעשים, והם נצחיים לא נשתנו בשום זמן, לכן אמר שבילי עולם, והם יכשילום בדרכיהם ר"ל שיניחו להם מכשולים על הדרכים האלה כאילו אינם נוחים לעבור בם מפני אבני מכשול, ותחתם יסיתו אותם ללכת נתיבות דרך לא סלולה, כי הנימוסים שהם מניחים להם אינם כוללים לרבים רק נתיבות פרטים ליחידים, והדרך הכולל לכולם הוא לא סלולה, ויתעם בתהו לא דרך, ותכלית המהלך הזה היא לשום ארצם לשמה, ולא לפי שעה רק שריקות עולם לימים רבים, עד שכל עובר ישום וכו', זה יהיה עונש הארץ, ועונש העם יהיה כי כרוח קדים הנושב בחזקה ומפיץ הכל כן אפיצם, ולא תאמר שימצאו מנוחה בגלותם, כי עורף ולא פנים אראם שתמיד יפנו עורף לנוס, כמ"ש ובגוים ההם לא תרגיע: