יִרְמְיָהוּ ט״ו · ו׳

אַתְּ שְׁבַקְתְּ פּוּלְחָנִי אֲמַר יְיָ לַאֲחוֹרָא אִסְתַּחַרְתְּ וְאָרֵים יַת מְחַת גְבוּרְתִּי עֲלָךְ וֶאֱחַבְּלִינָךְ עַל דַהֲוֵית יָכְלָא לְמֵיתַב וְלָא תָבְתְּ:

את נטשת אותי. על כי עזבת אותי ותלכי לאחור לפרוש ממני לכן אטה את ידי עליך להכות בך ואשחיתך:

נלאתי הנחם. הנה רבות פעמים גזרתי עליך השחתה ואח״ז נחמתי ועתה נלאיתי להנחם על הרעה:

נטשת. עזבת:

ואט. מלשון נטיה:

נלאתי. ענין עייפות ויגיעה כמו ונלאו מצרים (שמות ז):

הנחם. ענין הפוך מחשבה כמו פן ינחם העם (שם יג):

את, באשר אתה בעצמך הסבות עליך את הרעה במה שנטשת אותי, ואחר כך הוספת תמיד להתרחק ממני כי אחור תלכי תמיד, ולכן ואט ידי ואשחיתך פעם אחר פעם והגם שנחמתי תמיד על הרעה לבסוף נלאיתי הנחם, עד כי ואזרם במזרה שיצאו לגולה, וגם שכלתי את בניהם הקטנים, ואח"כ אבדתי גם את הגדולים, ובכ"ז מדרכיהם לא שבו: