משה ושמואל. שניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל ומתחלה החזירום למוטב ואח"כ התפללו עליהם ולא עלה בלבם להשיב אפי עד שהחזירום למוטב, משה שימו איש חרבו וגו' (שמות ל״ב:ל׳) ויזר על פני המים וגו' (שם) ואח"כ אעלה אל ה' אולי אכפרה, שמואל במצפה ויסירו בני ישראל את הבעלים (שמואל א ז׳:ה׳) ואח"כ קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל עליכם (שם) אתה אינך יכול להשיבם אלי לכך אל תתפלל עליהם:
וַאֲמַר יְיָ לִי אִם יְקוּם מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְמִבְעֵי מִן קָדָמַי לָא רַעֲוָא קָדָמַי בְּעַמָא הָדֵין שְׁלַח מֵאֲרַע בֵּית שְׁכִנְתִּי וְיִגְלוֹן:
אם יעמוד. ר״ל בתפלה ובקשה:
משה ושמואל. משה או שמואל ר״ל אף שהיה תפלתם מקובלת לפני מ״מ אם מי מהם יתפלל בעד העם הזה אין רצוני עליהם להיות מרוצה להם:
שלח. אמור להם בנבואה שאמרתי לגרשם מארצי ויצאו ממנה:
נפשי. ענין רצון כמו אם יש את נפשכם (בראשית כג):
שלח. ענין טירוד וגרושין כמו הן ישלח (לעיל ג):
ויאמר ה', ה' השיב לו, שכבר נתחתם גזר דינם ולא יועיל עוד שום תפלה, אף שיעמד משה ושמואל לפני, שהם היו קוראים תמיד בעד ישראל והשיבו את הגזרה, זה היה בעוד שהיה נפשי ורצוני אליהם, שהגם שפני היו פנים של זעם נפשי היה לרצון, אבל עתה נקעה נפשי מהם, לכן שלח מעל פני ויצאו לגולה, כבן סורר שאביו דחפו מביתו:
