א֥וֹי לִי֙ עַל־שִׁבְרִ֔י נַחְלָ֖ה מַכָּתִ֑י וַאֲנִ֣י אָמַ֔רְתִּי אַ֛ךְ זֶ֥ה חֳלִ֖י וְאֶשָּׂאֶֽנּוּ׃

וַי לִי עַל תַּבְרִי מְמַרְעָא מַחְתִי וַאֲנָא אֲמָרֵית בְּרַם דֵין מַרְעִי וֶאֱסוֹבְרִינֵיהּ:

אוי לי וכו׳. זהו מאמר הנביא המתאונן על צרות ישראל:

נחלה מכתי. המכה הבאה אלי יש בה חולי רב:

ואני אמרתי. מתחילה חשבתי שאף זה חלי בעלמא ואוכל לשאתו ולסובלו וכאומר אבל לא כן הוא וקצר בדבר המובן:

נחלה. מלשון חולי:

ואשאנו. מל׳ משא וסבל:

אוי לי, עפ"ז יצעק הנביא על שבר עמו, אחר שהוא השגחיי ע"י ה' וע"י שסרו מאתו, אוי לי על שברי, ר"ל שיש להשבר שלי שני חסרונות, א. השבר החיצון, ב. מה שנחלה מכתי שנלוה אליה מכה פנימית והיא נחלה מאד ואני אמרתי אך זה חלי ר"ל אני חשבתי שאין לי רק חלי זה לבד, ר"ל חולי אחת פרטיית, ואוכל לישא ולסבול אותו, אבל ראיתי כי יש לי חליים רבים ונאמנים כי אהלי שודד, וגם אם ארצה לטעת אהל אחר כל מיתרי נתקו המיתרים הקושרים את האהל, ואם אמצא גם מיתרים, הלא בני יצאו ממני ואינם עוד במציאות עד שאין נוטה עוד אהלי, כ"ז מפרש השבר החיצון עתה מפרש מ"ש נחלה מכתי, שהסבה לזה היא מכה פנימית: