יְשַׁעְיָהוּ ס״ה · כ׳

וְלָא יְהֵי מִתַּמָן עוֹד יָנִיק יוֹמִין וְסָבָא דְלָא יַשְׁלַם יַת יוֹמוֹהִי אֲרֵי דְחַיֵיב עוֹלֵים בַּר מְאָה שְׁנִין יְהֵי מָאֵית וּדְחָטֵי בַּר מְאָה שְׁנִין יִתְּרָךְ:

לא וגו'. הנה תורה זאת הפרשה כי השבים אל ציון בימות המשיח יחיו שנים רבות, והנה הזקן ימלא את ימיו שהוא בתולדת לחיות, כמו הקדמונים מאדם ועד נח, וכן עול ימים שהוא העולל, והמת מת והוא בן מאה שנה, ואם מת יקולל, כי אם חיה פחות מאלה השנים, אז יאמרו עליו עדיין לא שלמה דעתו, וזה אמר שמת והוא נער והחוטא אם יהיה בן מאה. הכתוב לעד כי סוף העולם ישוב כראשיתו:

לא יהיה משם. לא יצא משם לקבר אדם שהוא קטן בשנים ואף הזקן קצת שלא השלים כל ימיו ולא ימות גם הוא כי אז יאריכו ימי האדם באריכות נפלא:

כי הנער בן מאה שנה ימות. ר״ל אם ימות מי בן מאה שנים יאמרו עליו נער מת:

והחוטא. הנחסר מן העולם כשיהיה בן מאה שנה לקללה תחשב כי עודו נער לפי מרבית חיי האנשים שיהיה אז וכפל ענין במ״ש:

עול ימים. קטן בימים והוא מלשון עולל וכן התשכח אשה עולה (לעיל מט):

לא ימלא. לא ישלים:

והחוטא. ענין חסרון כמו משברים יתחטאו (איוב מא):