הָיִ֗ינוּ מֵֽעוֹלָם֙ לֹא־מָשַׁ֣לְתָּ בָּ֔ם לֹֽא־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם לֽוּא־קָרַ֤עְתָּ שָׁמַ֙יִם֙ יָרַ֔דְתָּ מִפָּנֶ֖יךָ הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ׃

הָא אֲנַחְנָא עַמָךְ דְמִן עַלְמָא לָא לְעַמְמַיָא יְהַבְתְּ אוּלְפַן אוֹרַיְתָךְ לָא אִתְקְרֵי שְׁמָךְ עֲלֵיהוֹן לָא לְהוֹן אַרְכֵינְתָּא שְׁמַיָא אִתְגְלֵיתָא מִן קֳדָמָךְ טוּרַיָא זָעוּ:

היינו. כאנשים שלא משלת בם מעולם:

לוא קרעת שמים. יש אומרים על מתן תורה, כאילו לא קרעת שמים, והאמת שהוא כמשמעו, כמו לו עמי שומע לי (תהלים פ"א י"ד), וזה הטעם, אילו היית קורע שמים ותרד, והטעם על הגזרות, אז יהיו ההרים נוטפים מפניך, הטעם המלכים היושבים בטח:

ונדגש למ"ד נזולו בעבור שהוא סוף פסוק, על משקל ולא יכלו (שמות ח' י"ד):

היינו מעולם. הלא מעולם היינו אנחנו עם ממשלתך ולא משלת בהעכו״ם וחוזר ומפרש לא היה שמך נקרא עליהם כמו שהיה נקרא עלינו להקרא אלהי ישראל:

לוא קרעת שמים. האם למענם קרעת השמים להיות נפתח וירדת על הארץ ולתת התורה להרעיד ההרים ולהחרידם להיות הזיעה מטפטף מהם מגודל החרדה כמו שירדת למעננו לתת לנו התורה לכן גם עתה עשה עמנו כמאז:

לוא. הוא כמו אם וכן לו החייתם אותם (שופטים ח׳:י״ט):

נזולו. ענין הטפה כמו יזל מים מדליו (במדבר כ״ד:ז׳):