הַבֵּ֤ט מִשָּׁמַ֙יִם֙ וּרְאֵ֔ה מִזְּבֻ֥ל קׇדְשְׁךָ֖ וְתִפְאַרְתֶּ֑ךָ אַיֵּ֤ה קִנְאָֽתְךָ֙ וּגְב֣וּרֹתֶ֔ךָ הֲמ֥וֹן מֵעֶ֛יךָ וְֽרַחֲמֶ֖יךָ אֵלַ֥י הִתְאַפָּֽקוּ׃

אִסְתְּכֵי מִן שְׁמַיָא וְאִתְגְלֵי מִמְדוֹר קוּדְשָׁךְ וְתוּשְׁבַּחְתָּךְ אָן פּוּרְעֲנוּתָךְ וְגִבַּרְוָתָךְ הֲמוֹן טַבְוָתָךְ וְסַגְיוּת רַחֲמָךְ עֲלַי יֶחְסְנוּן:

הבט וגו'. יספר הנביא תפלת המשכילים בגלות, כי הוא דבק עם הוא נלחם בם (לעיל י'):

מזבול, כמו דירה, וכמוהו יזבלני אישי (בראשית ל' כ"א), והנה הטעם כפול:

התאפקו. עתה, כמו ולא יכול יוסף להתאפק (בראשית מ"ה א'):

הבט משמים. ר״ל הואיל וכן עשית בימים הקדמונים לכן גם עתה הבט משמים וראה ממדור קדשך:

איה קנאתך. איה הקנאה והגבורה שהראית במצרים בימים הקדמונים:

המון מעיך. מה שבימים הראשונים היו מעיך הומים עלי ורחמת אותי הנה עתה התחזקו אלי כי אמצת לבבך ומאנת לרחם:

מזבול. ענין מדור כמו בית זבול לך (מ״א ח):

קנאתך. ענין חימה וכעס כמו בקנאו את קנאתי (במדבר כ״ה:י״א):

המון מעיך. הוא ענין הכמרת רחמים וחמלה וכן על כן המו מעי לו (ירמיה לח):

התאפקו. ענין התחזקות ואמצות הלב וכן ויתאפק ויאמר שימו לחם (בראשית מ״ג:ל״א):