וְעַתָּ֤ה מַה־לִּי־פֹה֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה כִּֽי־לֻקַּ֥ח עַמִּ֖י חִנָּ֑ם מֹשְׁלָ֤ו יְהֵילִ֙ילוּ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְתָמִ֥יד כׇּל־הַיּ֖וֹם שְׁמִ֥י מִנֹּאָֽץ׃

וּכְעַן עֲתִידְנָא לְמִפְרַק אֲמַר יְיָ אֲרֵי אִזְדַבַּן עַמִי מַגָן עַמְמַיָא דִשְׁלִיטוּ בְהוֹן מִשְׁתַּבְּחִין אֲמַר יְיָ וּתְדִירָא כָּל יוֹמָא עַל פּוּלְחָן שְׁמִי מַרְגְזִין:

ועתה מה לי פה. עוד, דרך משל כלשון בני אדם, או מה לי שאחריש:

כי לקח עמי חנם. בבבל ובאדום ובכל גוי:

ומושליו. הם גדולי ישראל, והנכון שהם כמו על כן יאמרו המושלים בואו חשבון (במדבר כ"א כ"ז):

יהילילו. בהראות ה"א הבנין:

מנואץ. התי"ו מבולע, וכן הוא מתנואץ:

ועתה מה לי פה. מה לי להשהות את בני פה זה זמן רב הלא מתחילה נלקח עמי להם על חנם כי מעולם לא גמלו להם טובה:

מושליו יהילילו. המושלים בו יתפארו בהצלחתם ויאמרו ידיהם רמה:

ותמיד כל היום. הוא כפול לתוספת ביאור:

שמי מנואץ. שמי מחולל ומבוזה בעיניהם:

פה. במקום הזה וכן היש פה איש (שופטים ד׳:כ׳):

יהילילו. מלשון הלול והתפארות:

מנאץ. ענין בזיון כמו נאצו האנשים (ש״א ב):