יְשַׁעְיָהוּ נ״ב · ה׳

וּכְעַן עֲתִידְנָא לְמִפְרַק אֲמַר יְיָ אֲרֵי אִזְדַבַּן עַמִי מַגָן עַמְמַיָא דִשְׁלִיטוּ בְהוֹן מִשְׁתַּבְּחִין אֲמַר יְיָ וּתְדִירָא כָּל יוֹמָא עַל פּוּלְחָן שְׁמִי מַרְגְזִין:

ועתה מה לי פה. עוד, דרך משל כלשון בני אדם, או מה לי שאחריש:

כי לקח עמי חנם. בבבל ובאדום ובכל גוי:

ומושליו. הם גדולי ישראל, והנכון שהם כמו על כן יאמרו המושלים בואו חשבון (במדבר כ"א כ"ז):

יהילילו. בהראות ה"א הבנין:

מנואץ. התי"ו מבולע, וכן הוא מתנואץ:

ועתה מה לי פה. מה לי להשהות את בני פה זה זמן רב הלא מתחילה נלקח עמי להם על חנם כי מעולם לא גמלו להם טובה:

מושליו יהילילו. המושלים בו יתפארו בהצלחתם ויאמרו ידיהם רמה:

ותמיד כל היום. הוא כפול לתוספת ביאור:

שמי מנואץ. שמי מחולל ומבוזה בעיניהם:

פה. במקום הזה וכן היש פה איש (שופטים ד׳:כ׳):

יהילילו. מלשון הלול והתפארות:

מנאץ. ענין בזיון כמו נאצו האנשים (ש״א ב):