זְקִיפוּ לִשְׁמַיָא עֵינֵיכוֹן וְאִסְתַּכָּלוּ בְאַרְעָא מִלְרַע אֲרֵי שְׁמַיָא כִּתְנָנָא דְעָדִי כֵן יֶעְדוּ וְאַרְעָא כִּכְסוּתָא דְבָלְיָא כֵּן תִּבְלֵי וְיָתְבָהָא אַף אִינוּן הָכֵן יְמוּתוּן וּפוּרְקָנִי לַעֲלַם יְהֵי וְזָכוּתִי לָא תִתְעַכָּב:
שאו וגו'. מזה הפסוק למדו אנשי תושיה, כי נשמת האדם עומדת, ודברם אמת, לכן אין טעם הפסוק כן, והשמים הוא הרקיע והארץ היא מיושבת, וישועת השם ואמונתו וצדקתו לעולם עומדת:
שאו לשמים עיניכם. הסתכלו כלפי השמים וראו שרי של צבאות הכשדים כמה הם חזקים ורב ממשלתם והביטו אל שלטוני הכשדים אשר מתחת כמה הם מושפעים בטובה הרבה על ידי שריהם של מעלה:
כי שמים. רצה לומר עכ״ז יושחתו שרי מעלה כעשן הכלה והולך לו:
ויושביה. שאר העם:
וישועתי. לישראל לעולם תהיה ולא תושחת
וצדקתי הצדקה שאעשה לישראל לא תשבר ותתקיים לעולם:
והביטו. ענין ראיה:
נמלחו. ענין השחתה וכליון כמו ובלוי מלחים (ירמיה לח):
תבלה. מלשון בליה ורקבון:
תחת. ענין שבירה כמו חתתה קשתותם (שם נא):
