וּפְדוּיֵ֨י יְהֹוָ֜ה יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃ {ס}

וּפְרִיקַיָא דַייָ יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גַלְוַתְהוֹן וְיַעֲלוּן לְצִיוֹן בְּתוּשְׁבַּחְתָּא וְחֶדְוַת עֲלָם תְּהֵי לְהוֹן דְלָא פָסְקָה וַעֲנַן יְקַר יְהֵי מַטֵיל עַל רֵישֵׁיהוֹן בִּיעַ וְחֶדְוָה יִשְׁכְּחוּן וְיֵסוּף מִנְהוֹן מִבֵּית יִשְׂרָאֵל דָווֹנָא וְתֵינַחְתָּא:

ופדויי. הטעם עורי זרוע השם, ואז ישובון פדויי השם, וכבר פירשתיו (ישעיהו ל"ה י'):

ופדויי וכו׳. זהו גמר תפלתו שאמר הן ידעתי אשר ישראל שיפדה ה׳ מן הבבליים ישובון לארצם ויבואו לציון ברנה ועל ראשם תהיה השמחה עד עולם כי לא יגלו עוד:

ישיגון. כאלו הששון והשמחה רודפת אחריהם וישיגון אותם:

נסו. ינוסו ויברחו מהם: