וַיֹּ֗אמֶר נָקֵ֨ל מִֽהְיוֹתְךָ֥ לִי֙ עֶ֔בֶד לְהָקִים֙ אֶת־שִׁבְטֵ֣י יַעֲקֹ֔ב (ונצירי) [וּנְצוּרֵ֥י] יִשְׂרָאֵ֖ל לְהָשִׁ֑יב וּנְתַתִּ֙יךָ֙ לְא֣וֹר גּוֹיִ֔ם לִהְי֥וֹת יְשׁוּעָתִ֖י עַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃ {ס}

וַאֲמַר הַזְעֵיר לְכוֹן דְאַתּוּן מִתְקְרַן עַבְדַי לַאֲקָמָא יַת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וְגַלְוַת יִשְׂרָאֵל לַאֲתָבָא וְאֶתְּנִינָךְ לְנֵיהוֹר עַמְמִין לְמֶהֱוֵי פּוּרְקָנִי עַד סְיָפֵי אַרְעָא:

ויאמר נקל. הוא בעיני להיותך עבד לשובב ישראל אל ארצם בדבור:

ונצורי ישראל. חרבות, כמו כעיר נצורה (ישעיהו א' ח'):

והטעם כי לא תשיב ישראל לבדם, רק נתתיך לאור גוים:

להיות ישועתי. להשמיעה קודם היותה:

ויאמר. ה׳ אמר לי מתנה קלה היא בעיני ממה שתהיה לי עבד בדבר זה לבד להקים את שבטי יעקב להיות עומדים באמונתם ולהשיב אלי בתשובה את ישראל המוקפים בהסתת פתויי היצה״ר כעיר נצורה המוקפת בגייסות:

ונתתיך. אלא עוד מתנה גדולה אוסיף לך כי אתן אותך מתנבא ומבשר על הגאולה העתידה להיות אז תשועתי מקצה הארץ עד קצהו כי כולם יהיו נושעים בתשועת ה׳:

נקל. מל׳ קל:

ונצורי. מל׳ מצור והיקף כמו כעיר נצורה (לעיל א׳):