וְעַתָּ֞ה שִׁמְעִי־זֹ֤את עֲדִינָה֙ הַיּוֹשֶׁ֣בֶת לָבֶ֔טַח הָאֹֽמְרָה֙ בִּלְבָבָ֔הּ אֲנִ֖י וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד לֹ֤א אֵשֵׁב֙ אַלְמָנָ֔ה וְלֹ֥א אֵדַ֖ע שְׁכֽוֹל׃

וּכְעַן שְׁמַעִי דָא מְפַנֶקְתָּא דְיָתְבָא לְרָחֲצָן דְאָמְרָא בְּלִבָּהּ אֲנָא וְלֵית בַּר מִינִי עוֹד לָא אֵיתֵיב אַרְמְלוּ וְלָא אֵדַע תִּיכְלוּ:

עדינה. שם התואר מגזרת היתה לי עדנה (בראשית י"ח י"ב):

ואפסי. היו"ד נוסף כתוספת יו"ד מני אפרי' (שופטים ה' י"ד):

[אלמנה]. הבעל הוא המלך:

שכול. שם על משקל דק בכפור (שמות ט"ז י"ד) חרב שפוט (דברי הימים כ' ט'):

שמעי זאת. הדבר אשר דברתי:

עדינה. את בבל המפונקת:

אני ואפסי עוד. ר״ל אני הגברת ואין עוד זולתי:

לא אשב אלמנה. ר״ל לא יהרג המלך ולא יגלה העם כי במות המלך תחשב המדינה לאלמנה ובהגלות עמה תחשב שכולה מבנים:

עדינה. ענין עונג ותפנוק וכן מלא כרשו מעדני (ירמיהו נ״א:ל״ד):

ואפסי. כמו ואין:

שכול. מי שבניו אבודים קרוי שכול כמו כדוב שכול (הושע י״ג):