ה֗וֹי רָ֚ב אֶת־יֹ֣צְר֔וֹ חֶ֖רֶשׂ אֶת־חַרְשֵׂ֣י אֲדָמָ֑ה הֲיֹאמַ֨ר חֹ֤מֶר לְיֹֽצְרוֹ֙ מַֽה־תַּעֲשֶׂ֔ה וּפׇעׇלְךָ֖ אֵין־יָדַ֥יִם לֽוֹ׃ {ס}
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
וַי דִי מִדַמֵי לְמֵידָן לִקֳבֵל פִּתְגָמֵי בָרְיֵהּ וְרָחַץ דְיוֹטְבִין לֵיהּ צַלְמֵי פַחֲרָא דְעָבְדִין מֵעֲפַר אַדְמָתָא הֲאֶפְשַׁר דְיֵימַר טִינָא לְעָבְדֵהּ לָא עֲבַדְתַּנִי וְעוֹבָדָךְ לֵית יְדִין לֵיהּ:
הוי. לשון קריאה, והטעם על אשר לא יאמינו בדברי השם שאמר אלה העתידות:
רב. יעשה עם יוצרו מריב', וזה היוצר כמו ככלי יוצר תנפצם (תהלים ב' ט'):
חרש. שהוא נחשב כחרש מחרשי אדמה:
היאמר חמר ליוצרו מה תעשה. זה לא יתכן, רק היוצר יעשה חפצו:
או יאמר פעלך אין ידים או יאמר ליוצר, זה שעשית לא עשוהו ידיך, והנכון שהטעם כפול, והטעם פעלך בלא ידים נעש', כי אין לך ממשלה בו לעשות רצונך:
הוי רב וכו׳. אמר זה על בלשאצר מלך בבל הוי עליו הרב עם היוצר וזהו במה שהיה מתנשא נגד האל והשתמש בכלי בית המקדש:
חרש את חרשי אדמה. הלא הוא יחשב כחרס עם שאר חרסי האדמה ודומה להם כי ככלי יוצר ינופץ במהרה כמ״ש ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאי (דניאל ה׳:ל׳):
היאמר. וכי מהראוי שיאמר החומר להיוצר מה תעשה הלא אין ממש במעשיך ר״ל הלא הוא בידי כחומר ביד היוצר ואיך יתנשא למולי:
אין ידים לו. נדמה הוא כאלו לא עשאוהו ידים:
רב. מל׳ מריבה:
יוצרו. בוראו:
חרש. כמו חרס בסמ״ך:
חומר. טיט ליוצרו. אומן החרס:
