יְשַׁעְיָהוּ מ״ב · ח׳

אֲנָא יְיָ הוּא שְׁמִי וִיקָרִי דְאִתְגְלֵיתִי עֲלֵיכוֹן לְעַם אוֹחֲרָן לָא אֶתֵּן וְתוּשְׁבַּחְתִּי לְפַלְחֵי צַלְמַיָא:

אני יי הוא שמי. הנכבד, כי אין במקרא שם עצם [לבדו] רק זה לבדו, וזה הוא כבודי, שאגלה העתידות לנביא ויגלם על שמי לכבדני, ולא משרת אחר עמו ולא תהלתי לפסילים:

הוא שמי. המיוחד לי לא כשם הפסילים שאין שמם מיוחד להם כי יקראוה בשם אלוה ואין אל אתם:

וכבודי וכו׳. לא אתן עוד כבודי לאחר כי עד הנה על מה שלא עשיתי משפט בעכו״ם נטו אחר הפסילים וכבדו אותם במקום שהיה ראוי לכבד אותי אבל מעתה אעשה משפט ולא יכבדו עוד לפסילים:

ותהלתי. מלת לא עומדת במקום שתים לומר לא תהלתי לפסילים רצה לומר מה שראוי להלל אותי לא יהללו לפסילים כמאז וכפל הדבר במלות שונות: