וְיֹֽשְׁבֵיהֶן֙ קִצְרֵי־יָ֔ד חַ֖תּוּ וָבֹ֑שׁוּ הָי֞וּ עֵ֤שֶׂב שָׂדֶה֙ וִ֣ירַק דֶּ֔שֶׁא חֲצִ֣יר גַּגּ֔וֹת וּשְׁדֵמָ֖ה לִפְנֵ֥י קָמָֽה׃

וְיָתְבֵיהוֹן אִתְקַצֵר חֵילֵיהוֹן אִתְבָּרוּ וּבְהִיתוּ הֲווֹ כְּעֵשֶׂב חַקְלַיָא וִירוֹק דִתְאָה כְּעֵשֶׂב אִגָרַיָא דִשְׁלוֹק עַד לָא מָטֵא לְמֶהֱוֵי שׁוּבְּלִין:

ובמלכים [ל"ז כ"ו] שדפ' ובישעיה (ישעיהו י"ט כ"ז) שדמה והם שתי לשונות והטעם אחד:

ויושביהן. יושבי הערים ההן עשיתים להיות קצרה ידם מלהלחם למולך ונשברו ונתביישו:

עשב שדה. כעשב שדה:

וירק דשא. מקום הירוק שבדשא החלש מאד:

חציר גגות. כחציר הגדל על הגגות שהוא חלש:

ושדמה. כשבלים הנשדפים טרם נגמר בשולם לבוא לכלל קמה כי אז המה חלושים עד למאד ור״ל הנה אני הוא המתיש לפניך את העכו״ם ולא בעוצם ידך נצחתם:

חתו. פחדו ונשברו:

ושדמה. הוא כמו ושדפ׳ הנאמר במ״ב כי בומ״ף מתחלף וענינו לקוח הזרע: