אָ֣ז יְדַלֵּ֤ג כָּֽאַיָּל֙ פִּסֵּ֔חַ וְתָרֹ֖ן לְשׁ֣וֹן אִלֵּ֑ם כִּֽי־נִבְקְע֤וּ בַמִּדְבָּר֙ מַ֔יִם וּנְחָלִ֖ים בָּעֲרָבָֽה׃

בְּכֵן בְּמֶחְזְהוֹן גַלְוָתָא דְיִשְׂרָאֵל דְמִתְכַּנְשִׁין וְסַלְקָן לְאַרְעֲהוֹן הָא כְּאַיָלִין קַלִילִין וְלָא לְאִתְעַכָּבָא וִישַׁבַּח לִישָׁנְהוֹן דַהֲוָה בְּלִים אֲרֵי בְּכֵן אִתְבְּזָעוּ בְמַדְבְּרָא מַיָא וְנַחֲלַיָא בְּמֵישְׁרָא:

אז ידלג. לשוב אל ירושלם:

ותרון. דרך משל, כי ימצאו מים בכל מקום, הפך דבק לשון יונק (איכה ד' ד'):

אז ידלג. ישראל שהיו תשושי כח כחגרים ידלגו אז כמו איל:

ותרון. ישראל שהיו כאלם לא יפתח פיו ימלא לשונם רינה:

כי נבקעו. במקום שלא היה מים יבקעו מעינות מים וכן ונחלים בערבה ור״ל יצמח ישע רב להנדכאים:

ידלג. ענין קפיצה כמו מדלג על ההרים (ש״ה ב):

פסח. חגר ותרון. מלשון רנה: