יְשַׁעְיָהוּ ל״ב · ו׳

אֲרֵי רַשִׁיעַיָא רִשְׁעָה מְמַלְלִין וּבְלִיבְּהוֹן מִתְעַשְׁתִּין אוֹנֶס לְמֶעְבַּד שְׁקַר וּלְמַלָלָא קֳדָם יְיָ סַטְיָא לְשַׁלְהָאָה נֶפֶשׁ צַדִיקַיָא דִמְחַמְדִין לְאוּלְפָנָא הָא כְּכָפְנָא לְלַחְמָא וּפִתְגָמֵי אוֹרַיְתָא דְאִינוּן כְּמַיָא לְצַחָיָא מְדַמָן לְבַטָלָא:

כי נבל. הטעם על שרי אחז:

תועה. שם, כי משקלי השמות משתנים:

נבלה ידבר. בכל עת מדבר דברים מגונים וכעורים ומחשבות לבו לקבץ און לחשוב מחשבות לעשות חנופה ולדבר על ה׳ דבר תועה הפך האמת כי יאמר שאינו משגיח להריק. ר״ל יחשב כזאת למען לעשוק מאכל הרעב וכאלו יריק נפשו ממנו ולא ירא מה׳ בחושבו שאינו משגיח:

ומשקה צמא יחסיר. ר״ל ולמען יחסיר המשקה מן הצמא כי חפצו לקחת ממונו בעושק וזה חוזר למעלה לומר אם כל אלה המדות הרעות נמצאו בנבל איך א״כ ראוי לקראו נדיב שהוא ההפך:

נבלה. דברי כעור וגנות וכן לבלתי עשות עמכם נבלה (שם מב):

יעשה. ענין קבוץ וכן וישראל עושה חיל (במדבר כ״ד:י״ח):

און. דברי רשע:

אל ה׳. על ה׳ תועה. ענינו הפך האמת והוא שאול מהתועה בדרך שהולך בהפך:

להריק. מל׳ רקות: