יְשַׁעְיָהוּ ל׳ · כ״ח

וּמֵימְרֵהּ כְּנַחַל מַגְבַּר עַד צַוָאר תַּקִיפִין יִקְטֵיל לַאֲרָמָא עַמְמַיָא בְּרָמוּת רֵיקָנוּ וּזְמָם דְטָעוּ בְּלִיסַת עַמְמַיָא:

ורוחו. הרוח היוצא מפיו, דרך משל על דבר המלאך:

להנפה. רובי המפרשים אומרים כי להנפה כמו להניף, ורבי משה הכהן אמר שהוא כמו רסן, והנה זה הרוח כרוח שקר שהתנבא עליו מיכיהו (מלכים א' כ"ב י"ט), וזהו הנכון, והטעם כי הרסן יושם על לחיי הסוס להוליכו לדרך הישר' וזה הרוח ישים רסן מתעה. וכמוהו בנפת שוא. והנה טעם להנפה כמו קשר:

ורוחו. רוח פיו הוא כנחל השוטף בחזקה המגיע עד הצואר ושמה יחלקו את הגוף להיות מה ממעל למים ומה במים ור״ל כמו שיש סכנה במים הבאים ושוטפים בשעור זה כן יסתכנו מחנה אשור ויפלו:

להנפה גוים. רוח ה׳ דבר להניף העמים אשר במחנה אשור בנפת שוא כי הנפה היתה עשויה לברר הבר מן התבן אבל הנפה הרעה שנקביה גסות אין בה תועלת כי הכל נופל דרך הנקבים וכן מחנה אשור ינפו בנפת שוא כי כולם יכלו ולא ישאר שארית:

ורסן מתעה. כי הרסן ההושם על לחיי הבהמה מיישרה להוליכה בדרך הישר לבל תתע אבל הרסן שישים האל על לחיי העמים ההם להוליכם לירושלים הרסן הזה יתעה אותם כי ילכו לאבדון ר״ל המקום יתן בלבבם ללכת לירושלים לרע להם:

ורוחו. ענין דבור הבאה בהפחת הרוח:

שוטף. ענין מהירות ההלוך:

יחצה. ענין חלוקה כמו ותחץ לארבע רוחות השמים (דניאל י״א:ד׳):

להנפה. להוליך ולהביא ולפזרה בתוך הנפה והוא כעין כברה ובדרז״ל ונפה שמוציאה את הקמח (אבות פ״ה):

שוא. ר״ל רעה:

ורסן. היא מה שמוליכין הבהמה ע״י כמו במתג ורסן (תהלים לב):

מתעה. מל׳ תועה:

לחיי. הוא המקום שאצל העין: