יְשַׁעְיָהוּ ל׳ · א׳

סוררים. סרים מן הדרך:

וַי בְּנַיָא מְרוֹדַיָא אֲמַר יְיָ לְמֶעְבַּד עֵצָה וְלָא מִמֵימְרִי וּלְאִתְמַלָכָא מְלַךְ וְלָא שָׁאֲלִין בִּנְבִיֵי בְּדִיל לְאוֹסָפָא חוֹבִין עַל חוֹבֵי נַפְשְׁהוֹן:

הוי. אוי, לבנים הסוררים:

ולא מני. ולא ממני וכן שעו מני (ישעיהו כ"ב ד'):

ולנסוך מסכה. כמו והמסכה (ישעיהו כ"ה ז'), והטעם משל על העצה:

ולא מרוחי. הטעם מנבואתי:

הוי. אמר הנביא יש להתאונן על ישראל שהמה בנים הסוררים מדרך הטוב במה שעושים עצה ואין העצה ההיא ממני רצה לומר אין אני חפץ בה:

ולנסוך מסכה. להתכסות במכסה ולחסות בצלם ואין רצוני בזה:

למען ספות. כאלו מעט להם בחטאות שמאז וחפצם להוסיף עליו כי לחטאת תחשב לבקש עזר ממצרים ואת פי ה׳ לא שאלו:

סוררים. ענין נטייה מדרך הישר וכן סורר ומורה (שם כא):

מני. ממני:

ולנסך מסכה. מל׳ סכך ומכסה כמו והמסכה הנסוכה (לעיל כה):

רוחי. ענין רצון כמו הנני נותן בו רוח (לקמן ל״ז):

ספות. מלשון הוספה: