נַפְשִׁ֤י אִוִּיתִ֙ךָ֙ בַּלַּ֔יְלָה אַף־רוּחִ֥י בְקִרְבִּ֖י אֲשַׁחֲרֶ֑ךָּ כִּ֞י כַּאֲשֶׁ֤ר מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לָאָ֔רֶץ צֶ֥דֶק לָמְד֖וּ יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל׃

נַפְשִׁי מַחְמְדָא לְצַלָאָה קֳדָמָךְ בְּלֵילְיָא אַף רוּחִי בִמְעַי מְבָרְכָא לָךְ אֲרֵי כְּמָא דְדִינָךְ תַּקִין לְאַרְעָא קוּשְׁטָא יִתְאַלְפוּן לְמֶעְבַד דְדָיְרִין בְּתֵבֵל:

נפשי. רעיון נפשי, שאויתיך בלילה:

אף רוחי בקרבי אשחרך. והנה יש לאדם נפש ורוח כאשר פירשתי בקהלת (קהלת ג' כ"א):

כי כאשר. יראו משפטיך לארץ ילמדו צדק:

יושבי תבל. שם מקום היישוב:

נפשי אויתיך. נפשי תתאוה לך בלילה היא עת שמחשבת האדם פנויה ממחשבות הטורדות:

אף רוחי בקרבי. ר״ל כל עוד שרוחי בקרבי אשחר ואדרוש לך:

כי כאשר וכו׳. ר״ל כי אמרתי גם המשפט לטובה היא כי כאשר יבוא משפט בארץ אז יושבי תבל למדו צדק ועזבו הרשע מפחד המשפט הבא:

אויתיך. מל׳ תאוה:

אשחרך. ענין דרישה כמו שוחר טוב (משלי א):

תבל. כן נקרא מקום המיושב: