וְ֠הָיְתָ֠ה אַדְמַ֨ת יְהוּדָ֤ה לְמִצְרַ֙יִם֙ לְחׇגָּ֔א כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יַזְכִּ֥יר אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו יִפְחָ֑ד מִפְּנֵ֗י עֲצַת֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁר־ה֖וּא יוֹעֵ֥ץ עָלָֽיו׃ {ס}

וּתְהֵי אַרְעָא דְבֵית יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְדַחֲלָא כָּל דְיִדְכַּר יָתָהּ לֵיהּ יְזוּעַ מִן קֳדָם מַלְכָא דַייָ צְבָאוֹת דְהוּא מְלִיךְ עֲלֵיהוֹן:

והיתה. לחגא. כמו יחוגו וינועו כשכור (תהלים ק"ז כ"ז) מגזרת ובמחוגה יתארהו (ישעיהו מ"ד י"ג):

וטעם אדמת יהודה בעבור השכינה השוכנת פה:

אדמת יהודה. ר״ל השכינה השורה באדמת יהודה תהיה למצרים לשבר רוח ופחד לבב:

כל אשר. ר״ל כל זמן אשר המזכיר יזכיר אותה אליו יפחד:

מפני עצת. כי בעת שכבש סנחריב את מצרים חשב שבמקרה באה אבל כשיראה שנפל סנחריב סביב ירושלים ע״י המלאך המכה בהם ישכיל לדעת שהיתה בעצת ה׳ אשר יעץ עליו להפילו ביד סנחריב:

לחגא. ענין בקוע ושבר כמו יונתי בחגוי הסל׳ (ש״ה ב):