הֵילִ֤ילִֽי שַׁ֙עַר֙ זַֽעֲקִי־עִ֔יר נָמ֖וֹג פְּלֶ֣שֶׁת כֻּלֵּ֑ךְ כִּ֤י מִצָּפוֹן֙ עָשָׁ֣ן בָּ֔א וְאֵ֥ין בּוֹדֵ֖ד בְּמוֹעָדָֽיו׃

אֱלִילִי עַל תַּרְעָךְ צַוְחִי עַל קִרְוָךְ אִתְבַּרְתּוּן פְּלִשְׁתָּאֵי כּוּלְכוֹן אֲרֵי מִצִפּוּנָא פּוּרְעֲנוּתָא אָתֵי וְלֵית דִמְאַחַר בְּזִמְנוֹהִי:

הלילי. הטעם שירימו קול בפרהסיא:

כי מצפון עשן בא. הוא מלך אשור והנכון שהוא נבוכדנצר והעד כי יי יסד ציון:

ואין בודד. מגזרת בדד:

במועדיו. בארמוניו בא העשן ולא יכול אדם לשבת אפילו לבדו בביתו:

הלילי שער. עשי יללה על חורבן השער וזעקי מרה על שוממות העיר:

נמוג. נמס ונחרב כל פלשת:

כי מצפון. מא״י היושבת לצפון מזרח פלשת בא עליה פורעניות הקשה כעשן:

ואין בודד במועדיו. אין מי באנשי חזקיה יבוא בדד בזמן המועד שקבע להלחם בו כי כולם יחד יבואו:

הלילי. מל׳ יללה:

נמוג. ענין המסה והמקה:

בודד. מלשון בדד ויחידי:

במועדיו. מל׳ מועד וזמן: