וְהוּא֙ לֹא־כֵ֣ן יְדַמֶּ֔ה וּלְבָב֖וֹ לֹא־כֵ֣ן יַחְשֹׁ֑ב כִּ֚י לְהַשְׁמִ֣יד בִּלְבָב֔וֹ וּלְהַכְרִ֥ית גּוֹיִ֖ם לֹ֥א מְעָֽט׃

וְהוּא לָא כֵן מְדַמֵי וְלִבֵּיהּ לָא כֵן מַחְשֵׁיב אֲרֵי לְשֵׁיצָאָה אֲמַר בְּלִבֵּיהּ וְלַאֲסָפָא עַמְמִין לָא בַּחֲיָס:

והוא. ידמה, כמו כאשר דמיתי (במדבר ל"ג נ"ו), והוא מגזרת דמיון, והטעם לא יחשב כי להוכיח שלחתיו, רק אין לו מחשבה כי אם לעקור את הכל:

והוא. אבל סנחריב מלך אשור לא ידמה כן כמו שהיא שגזרה היא מלפני:

ולבבו וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

כי להשמיד בלבבו. כי חושב בלבבו להשמיד הכל ואף ירושלים כאלו נעשה הנצחון בכח זרועו:

ולהכרית. חושב להכרית הכל לבל ישאיר אף מעט:

ידמה. מל׳ דמיון ומחשבה: