לָ֠כֵן יְשַׁלַּ֨ח הָאָד֜וֹן יְהֹוָ֧ה צְבָא֛וֹת בְּמִשְׁמַנָּ֖יו רָז֑וֹן וְתַ֧חַת כְּבֹד֛וֹ יֵקַ֥ד יְקֹ֖ד כִּיק֥וֹד אֵֽשׁ׃

חֲלַף דְאִתְרַבְרַב מַלְכָּא דְאַתּוּר בְּכֵן יְשַׁלַח רִבּוֹן עַלְמָא יְיָ צְבָאוֹת בְּרַבְרְבָנוֹהִי מָחָא וּתְחוֹת מָנַי יְקָרְהוֹן מֵיקַד יֵיקְדוּן כִּיקֵידַת אֶשָׁא:

לכן וגו'. טעם במשמניו מיתת גדולי אשור כי כן כתוב:

יקד. כמו ויט שמים וירד:

יקוד. על משקל כפור (תהלים קמ"ז י"ז):

לכן. בעבור גודל לבבו:

במשמניו רזון. ירזה את השמנים שבעמו רצה לומר יאבדו מן העולם:

ותחת כבודו. ובמקום שהיה מתכבד בעצמו לתלות הדבר בכח זרועו במקום זה יהיה ללעג וקלס כי תבער הבערה כתבערת אש רצה לומר כל אנשיו ימותו על ידי המלאך המכה בהם כאלו נשרפו באש וכן נאמר בו והיתה לשרפה מאכולת אש (לעיל ט):

משמניו. מל׳ שמן:

רזון. ענין כחשות:

ותחת. במקום:

יקד. ענין הבער כמו על מוקדה (ויקרא ו):