יְשַׁעְיָהוּ א׳ · ג׳

בימי עוזיהו וגו'. מלכי יהודה ד' מלכים הללו קפח בימיו ביום שנצטרע עוזיהו שרתה שכינה עליו ונתנבא כל ימי המלכים הללו עד שעמד מנשה והרגו (ונבואה זו נאמרה בימי חזקיהו אחר שגלו עשרת השבטים כת"י):

יְדַע תּוֹרָא זָבְּנֵיהּ וַחֲמָרָא אוֹרְיָא דִמְרוֹהִי יִשְׂרָאֵל לָא אֲלִיף לְמִדַע דְחַלְתִּי עַמָא לָא אִסְתַּכֵּל לְמֵתָב לְאוֹרַיְתִי:

ידע וגו'. הזכיר השור והחמור כי הם הנמצאים תמיד עם בני אדם:

אבוס. מקום אכילתו, והוא במקום מוכרת וסמוך שוה, וממנו וברבורים אבוסים (מלכים א' ח' ג') ומשור אבוס (משלי ט"ו י"ז) פעול, והטעם שהוא עומד באבוס:

ישראל לא ידע. והנה הבהמות טובות בדעת יותר ממנו:

ועמי לא התבונן. הטעם כפול כדרך רוב נבואות, ושירת האזינו גם משלי בלעם, והטעם, כי אני גדלתי' והם לא הכירוני:

ידע שור. הלא אף השור יודע ומכיר את בעליו אשר קנהו ונשמע הוא אליו והחמור הזה עם שהוא סכל ביותר עכ״ז יודע הוא מקום האבוס של בעליו והולך שמה להנאתו:

לא ידע. לא אבו לדעת אותי להיות נשמעין לי:

עמי. עם שהמה עמי ואני בעזרתם עכ״ז לא יתבוננו לדעת מה טוב להם כי הלא בשמעם טוב הארץ יאכלו ואינם אפילו כחמור הזה המכיר בטובה:

אבוס. הוא המקום המיוחד למאכל הבהמות וכן אם ילין על אבוסך (איוב ל״ט:ט׳):