יְהוֹשֻׁעַ ט׳ · כ״א

וַאֲמַרוּ לְהוֹן רַבְרְבַיָא יֵיחוֹן וַהֲווֹ מְלַקְטֵי אָעִין וּמְלָן מַיָא לְכָל כְּנִשְׁתָּא כְּמָא דְמַלִילוּ לְהוֹן רַבְרְבַיָא:

ויאמרו אליהם הנשיאים יחיו. רצה לומר, הנה בעבור השבועה לא תגידו לא יחיו, וכאומר אך נתבונן מה נעשה עמהם בגמול הרמאות:

ויהיו כו׳. רצה לומר הגמול היה שהיו חוטבי כו׳, כאשר גזרו הנשיאים, כי כל העדה שמעו להם:

חוטבי. ענין כריתה וחתוך, וכן (דברים יט ה) לחטוב עצים:

ויאמרו אליהם הנשיאים. עתה בארו דבריהם איך יקיימו את השבועה, ואת מצות התורה:

יחיו. ובזה נקיים השבועה:

ויהיו חוטבי עצים. ובזה נקיים מצות התורה, כי במה שנשבעו להחיותם לא נכלל רק שלא ימיתום, לא שלא יטילו עליהם מס ועבדות. וגם לא תחשבו שעכ"פ נהיה בזה כעוברי ברית, שהרי כרתנו ברית אהבה עמם ואיך נכבשם לעבדים, עז"א כאשר דברו להם הנשיאים, הלא הנשיאים אמרו להם תחלה אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרת לך ברית (שמש"ש ויאמר איש ישראל, בודאי נשיאיהם היו המדברים), וא"כ בארו להם אז שעם הכנעני היושב בקרבם אין כורתים ברית, והם כזבו ובריתם כוזב, והשבועה לא היתה רק להחיותם. ומ"ש ויהיו חוטבי עצים בלשון עבר, ר"ל שמעצמם נהיו חוטבי עצים, וזה נכלל במ"ש שדברו להם הנשיאים שא"ל אולי בקרבי אתה יושב, מבואר שעל צד זה מחויב לקבל מס ועבדות: