יְהוֹשֻׁעַ ו׳ · ט״ו

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת הָיָה.

וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְאַקְדִימוּ כְּמִיסַק צַפְרָא וְאַסְחֲרוּ יַת קַרְתָּא כְּהִלְכָתָא הָדֵין שְׁבַע זִמְנִין לְחוֹד בְּיוֹמָא הַהוּא אַקִיפוּ יַת קַרְתָּא שְׁבַע זִמְנִין:

כעלות השחר. להיות הזמן מספיק להקיף שבע פעמים:

רק וכו׳. ולזה הוצרכו להשכים אז יותר משאר הימים:

השחר. הוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם יעלה השמש:

כמשפט הזה. רצה לומר, כמנהג הזה:

השאלות(טו) בפסוק זה יש כפל מבואר?

כמשפט הזהוכו'. ר"ל כי מה שקצב אל כל המעשים שנעשו בענין ההוא מספר השביעיות, שבעה כהנים ושבעה שופרות ושבעה ימים ושבעה הקפות, היה בכונה אל מספר השביעי, שהוא קדש בימים ובחדשים בשנים ובשמיטות וכל דבר כידוע. ופה היו בהקפות שני שביעיות, א] בימים, שהקיפו ז' ימים בכל יום הקף אחד, וזה נשלם בהקפה ראשונה של יום השביעי, ועז"א ויסבו את העיר כמשפט הזה, ר"ל הקפה אחת, ואז היו שבע פעמים עם הקפות הקודמות בימות החול. ועתה צרפו הקפה זאת אל חשבון הקפות שלאחריו למספר שבעה שהיו רק ביום ההוא, מצד שהוא יום השביעי שהוא קדש, ועז"א רק ביום ההוא סבבו שבע פעמים: