יְהוֹשֻׁעַ כ״ב · ל״ד

וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא הֲרֵי זֶה מִן הַמִּקְרָאוֹת הַקְּצָרִים, וְצָרִיךְ לְהוֹסִיף בּוֹ תֵּיבָה אַחַת: וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לַמִּזְבֵּחַ עֵד.

וּקְרוֹ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לְמַדְבְּחָא אֲרֵי סָהִיד הוּא בֵּינָנָא אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים:

ויקראו וכו׳ למזבח. תחסר מלת עד, ורצה לומר, ויקראו וכו׳ למזבח עד, כי עד הוא בינינו ובין בני ישראל היושבים בעבר הירדן המערבי אשר ה׳ הוא האלהים, וכמוהם כמונו מאמינים את זאת באמונה שלימה:

ויקראו. ובני ראובן וגד קראו למזבח בשם המורה על התכלית שבעבורו נבנה, והוא שיהיה לעד כי ה' הוא האלהים אל אחד ולא זולתו, ולא יחלפו עבודת מזבחו במקום אחר ובאל אחר: