יְהוֹשֻׁעַ כ״ב · ל״ג

וַיְבָרְכוּ אֱלֹהִים (תַּרְגּוּם:) וְאוֹדִיאוּ קֳדָם ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וּשְׁפַר פִּתְגָמָא בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאוֹדִיאוּ קֳדָם יְיָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא אֲמַרוּ לְמִיסַק עֲלֵיהוֹן לְחֵילָא לְחַבָּלָא יַת אַרְעָא דִבְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יַתְבִין בָּהּ:

ויברכו אלהים. על אשר נתן בלבם לשלוח להם טרם ילחמו:

ולא אמרו. לא חשבו עוד להלחם בם, כי קבלו דבריהם הנאמרים באמת:

השאלות(לג) מה רבותא שלא אמרו לעלות עליהם לצבא, אחר שהתנצלו ויצא כאור משפטם?

וייטב הדבר וכו'. הכתוב מודיע כי סבת התעוררם לצאת עליהם לצבא לא היה מפני איזה איבה קנאה ומשטמה שהיה בלב שבטי יה איש על אחיו, רק מפני רוב אהבתם אליהם שרצו להשיבם מעון, ולכן שמחו על הדבר ויברכו אלהים, מה שלא היה כן אם היה בואם עליהם מפני משטמה לא היו שמחים בשלא מצאו עתה סיבה להלחם עמהם. ובאר ולא אמרו כו' לשחת וכו', כי גם בתחלת יציאתם לא אמרו וחשבו לשחת הארץ, רק להשיבם מעון, ולכן שמחו וברכו על כי יצא כנוגה צדקתם: