וְאִם־לֹ֤א מִדְּאָגָה֙ מִדָּבָ֔ר עָשִׂ֥ינוּ אֶת־זֹ֖את לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יֹֽאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם לְבָנֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר מַה־לָּכֶ֕ם וְלַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

מִדְּאָגָה מִדָּבָר מֵחֲמַת דַּאֲגַת יִרְאַת דְּבַר חֶרְפָּה עָשִׂינוּ, כְּמָה שֶׁמְּפֹרָשׁ פֶּן יֹאמְרוּ בְּנֵיכֶם מָחָר לְחָרֵף אֶת בָּנֵינוּ, כְּשֶׁיֵּלְכוּ לְהַקְרִיב בְּמִשְכַּן שִׁילֹה, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ מַה לָּכֶם וְלַה', וַהֲלֹא גְּבוּל נָתַן בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן, זוֹ דָּאַגְנוּ וְעָשִׂינוּ. כָּל 'דְּאָגָה' שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן יִרְאָה הוּא, כְּמוֹ (ירמיהו לח יט): אֲנִי דּוֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים, דְּצִדְקִיָּהוּ.

וְאִם לָא מְיוֹצְפָא מִפִּתְגַם עָבַדְנָא יַת דָא לְמֵימָר מְחַר יֵימְרוּן בְּנֵיכוֹן לִבְנָנָא לְמֵימָר לֵית לְכוֹן חוּלַק בְּמֵימְרָא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

ואם לא. מוסב למעלה, לומר: ואם לא עשינו את זאת מחמת דאגה ופחד מדבר אחר, אזי ה׳ הוא יבקש:

לאמר. עתה מפרשים דבריהם ואומרים: כי אמרנו פן לאחר זמן יאמרו בניכם וכו׳:

מה לכם ולה׳. כאלו יאמרו מה לכם לה׳, ומה לה׳ לכם, רצה לומר, אין לכם חלק בה׳ ולא ה׳ בכם:

ואם לא. כי עקר הבנין היה מדאגה מדבר, מפני שהיינו דואגים מדבר שיוכל למצוא אותנו בעתיד, וגם ר"ל שהיינו דואגים מדבר הזה עצמו שאתם חושדים אותנו עתה שאנו רוצים להבדל מעדת ישראל וממשכן ה', ותהי להפך, שעשינו זאת מפני דאגה שיבא דבר זה עצמו בעתיד ע"י שמחר יאמרו וכו', ר"ל אחר שהירדן מפסיק בינינו, ושם חו"ל, והרבה מצות שאין נוהגות שם, יאמרו בניכם לבנינו כו' אין לכם חלק בה', ודברים כאלה יפעלו בלב בנינו לבל ייראו את ה':