יְהוֹשֻׁעַ ב׳ · י״ד

וַאֲמַרוּ לָהּ גֻבְרַיָא נַפְשָׁנָא מְסִירָן חֲלַף נַפְשָׁתֵיכוֹן לְמֵמָת אִם לָא תְחַווּן יַת פִּתְגָמָנָא דֵין וִיהֵי כַּד יִתֵּן יְיָ לָנָא יַת אַרְעָא וְנַעֲבֵד עִמָךְ טֵיבוּ וּקְשׁוֹט:

נפשנו וכו׳. אם מי ירצה לשלוח בכם יד, נמסור עצמנו למיתה בכדי להציל אתכם:

את דברנו זה. את האות שאת מבקשת ונתנה לך, כי אם תגידי לגלות האות, הרבה יעשוהו להציל עצמם:

חסד ואמת. היות את עשית עמנו חסד אבל צפית לתשלום גמול, אבל אנו נעשה עמך חסד של אמת מבלי תקות תשלום גמול:

נפשנו. אמרו לה שגם זה חויבו מצד הדין למסור את נפשם למות תחתם:

אם לא תגידו את דברנו זה. ר"ל שבעבור זאת שלא תגידו דברנו, שהודענו לכם כי מרגלים אנחנו ואתם לא הגדתם בית המלך, וא"כ הצלת נפשכם הוא בכלל אמת, אבל והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת, אמת במה שנחיה אתכם, וחסד במה שניתן לכם מתנות רבות וכבוד:

אם לא תגידו. הנה התנו בזה לפי שכב' שאלה מהם שיתנו לה אות אמת להחיות כל בית אביה והשביעה אותם על זה בה' והנה אם היתה מגדת דבריהם זה היה אפשר שיתערבו עם בית אביה רבים מבני יריחו ותכריחם שבועת' שלא להמית איש מהם כי לא יתברר להם אי זה מהם הוא מבית אביה עד שכבר היה אפשר שימלטו בזה האופן כל יושבי יריחו או יתערבו עם כל יושבי הארץ וימלטו כלם בסבת זה: