יְהוֹשֻׁעַ י״ז · י״ד

וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה.

עַד אֲשֶׁר־עַד־כֹּה בֵּרְכַנִי ה' עַד אֲשֶׁר רָאִיתָ שֶׁנִּתְרַבָּה מִנְיָנוֹ מִמִּנְיָן רִאשׁוֹן לְמִנְיָן שֵׁנִי עֶשְׂרִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת כְּמִנְיַן 'כֹּה' בְּגִימְטַרְיָה, בְּמִנְיָן רִאשׁוֹן אַתָּה מוֹצֵא בִּמְנַשֶּׁה בְּסֵפֶר בְּמִדְבָּר (א לה): שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אֶלֶף וּמָאתַיִם, וּבְפִינְחָס (שם כו לד): שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׂבַע מֵאוֹת. דָּבָר אַחֵר: עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה בְּרָכָה נֶאֶמְרָה לְאַבְרָהָם (בראשית טו ה): כֹּה יִהְיֶה זַרְעֲךָ, נִתְקַיְּימָה בִּי, וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ: עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה עַד אֲשֶׁר כָּךְ, כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה.

וּמַלִילוּ בְּנֵי יוֹסֵף עִם יְהוֹשֻׁעַ לְמֵימָר מָא דֵין יְהָבְתָּ לִי אַחֲסָנָא עַדְבָא חָד וְחוּלַק חָד וַאֲנָא עַם סַגִי עַד לִסְגֵי בָּרְכַנִי יְיָ:

נתתה לי. לכל בני יוסף למנשה ולאפרים:

נחלה גורל אחד. רצה לומר, נחלה מועטת, כאלו היא גורל אחד ומחוז אחד:

עם רב. ואין די לי בהנחלה הזאת:

עד כה. עד אשר נתרבה כמו שאתה רואה:

כה. רצונו לומר כמו שאתה רואה:

מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד. כבר ביארתי, שהגם שהפילו לאפרים ומנשה שני גורלות, בכל זאת נפל להם חבל אחד ותחום אחד, רק שתחום זה נתחלק לשני חלקים, וכבר ביארנו (ריש סימן יד), כי הגורל לא הראה רק באיזה מקום יהיה תחומו של השבט, ואחר-כך היה ביד יהושע להרבות או למעט כפי מספר אנשי השבט. ובני יוסף היו מרובים כמספר אנשים משני שבטים (שבזה נתקיים (בראשית מ״ח:ח׳):

ואני עם רב. ולפי מספר הגלגולת, היה צריך לכפול החבלים.

והנה זכר שנחל' בני יוסף באה יחד עד שכבר נכללה בגבולות אחרים כמו שנזכר פה, וזכר אחר זה שכבר נתרעמו מזה ליהושע ואמרו לו מדוע נתת לנו נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה' ולכן יתכן שיתוסף זרעם מאד בזה האופן עד שלא תכילם הארץ שנפלה להם בנחלה והנה יתבאר אופו רבויים מהמספר הנזכרים בפרשת פינחס שכבר היו יותר ממטה ראובן ושמעון ובזה נתקיים מה שאמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כמו שביארנו במקומו, או ירצו בגורל אחד גורל מוגבל שלא יתכן להם להרחיבו במה שעתיד והשיב להם יהושע מה שראוי שיתפייסו בו והוא שבתוך נחלתם בעצמה יתכן להם להרחיב גבולם וזה שבהר ההוא היה יער גדול ואם יכרתו העצים אשר בו יתכן להם לשבת בו: