יְחֶזְקֵאל מ״ו · כ׳

וַאֲמַר לִי דֵין אַתְרָא דִיבַשְׁלוּן תַּמָן כַּהֲנַיָא יַת אֲשָׁמָא וְיַת חֲטָאתָא דִי יֵיפוּן יַת מִנְחָתָא בְּדִיל דְלָא לְאַפָקָא לְדַרְתָּא בְּרַיְתָא לְאִתְעֲרָבָא עִם עַמָא:

לבלתי הוציא וגו׳. אותו המקום יהיה מיוחד לזה כדי שלא יוציאם אחר הבשול אל החצר החיצונה ר״ל אל מקום דריסת רגלי ישראל שהוא חיצונה למקום דריסת רגלי הכהנים כי אם יבשלו בעזרה במקום דריסת רגלי הכהנים בקל ישכחו להוציאם למקום דריסת רגלי ישראל ולא כן כשיבשלו במקום ההוא כי בעבור שהוציאם משם היא בפירצה דחוקה יזכור בדבר עד שלא יוציא (אף שבע״כ יוציאם משם להביאם אל הלשכה העומדת מתחת וממעל לאכלם שמה אבל הואיל ותהיה דרך העברה אין לחוש כי בזה לא יחשבו שגם העם מקודשים לאכלם):

לקדש את העם. ר״ל שאם יוציאם שמה יהיה נראה שגם העם מקודשים כמוהם לאכול עמהם בקדשי הקדשים:

יאפו. מלשון אפייה:

ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם, כי היה מקום לבישול השלמים בחצרות קטרות שיתבאר בפסוק כ"א והם היו בחצר החיצונה במקצוע החצר ששם לא נתקדש בקדושת עזרה, והראהו שלבישול קדשי קדשים יש מקום מיוחד במקום מקודש כדי שלא יוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם, הוא על צד המליצה שיוציא הקדש ממחיצתו אל העם והחול כאילו תפקע הקדושה מן הקדש אל העם והחול, כמו ולא יקדש את העם בבגדיהם: