יְחֶזְקֵאל מ״ד · ט׳

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים כָּל בַּר עַמְמִין רַשִׁיעֵי לִבָּא וְעַרְלֵי בִסְרָא לָא יַעֲלוּן לְמַקְדְשִׁי לְכָל בְּנֵי עַמְמַיָא דִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

בן נכר וגו׳. ר״ל בין שלבו אטום מלדעת את ה׳ ובין מי שלא נמול על כי מתו אחיו מחמת מילה:

לכל בן נכר. בזה יפרש לומר מה שאסרתי בן נכר אין הכונה על איש מגויי הארצות כי הכונה היא על כל מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אשר הוא בתוך בני ישראל ועשה עבודתם לעכו״ם:

כה אמר ה', כל בן נכר, ר"ל שיהיה חילוק לעת"ל בין בני נכר שנתנכרו מעשיו והוא מישראל, ובן אם יהיו מהלוים, ובין יהיו מהכהנים, שיהיה דיניהם משונים, שבן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי כלל, ולא יוכל אף ליכנס למקדש, וזה יהיה רק לבן נכר אשר בתוך בני ישראל, לאפוקי בן נכר של הלוים והכהנים יהיה להם דין אחר, והוא כי אם הלוים אשר רחקו מעלי המה יבואו אל המקדש, ויהיה להם עונש אחר שבעונש זה ישאו עונם והוא כי יהיו במקדשי משרתים פקודות אל שערי הבית, שהגם שיהיו במקדש לא יקרבו לשום שירות וכ"ש לעבודה, רק ישרתו את הפקודות הממונים אל שומרי הבית, ור"ל שהם בעצמם לא יהיו שוערים רק ישרתו את השוערים המופקדים לשמור את הבית, וכן המה ישחטו את העולה ואת הזבח לעם, ששחיטה כשרה בזרים, ובזה המה יעמדו לפניהם היינו לפני העם, לשרתם בדברים שהם צורך מביאי הקרבן, כמו שחיטה והפשט ונתוח וכיוצא שנעשים ע"י זרים: