וְעַל־רִ֗יב הֵ֚מָּה יַעַמְד֣וּ (לשפט) [לְמִשְׁפָּ֔ט] בְּמִשְׁפָּטַ֖י (ושפטהו) [יִשְׁפְּט֑וּהוּ] וְאֶת־תּוֹרֹתַ֤י וְאֶת־חֻקֹּתַי֙ בְּכׇל־מוֹעֲדַ֣י יִשְׁמֹ֔רוּ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י יְקַדֵּֽשׁוּ׃

וְעַל פַלְגוּת דִינָא אִינוּן יְקוּמוּן לְמִידַן בְּדִינֵי רְעוּתִי יְדוּנוּן וְיַת אוֹרַיְתִי וְיַת קְיָמִי בְּכָל מוֹעֲדֵי יִשְׁרוּן וְיַת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי יְקַדְשׁוּן:

ועל ריב. ועל דין ממון יעמדו העם לפניהם למשפט והם ישפטוהו במשפטי התורה לא לפי אומדן דעתם:

ואת תורתי. התורות והחוקים הנהוגים בכל ימי מועדי ה׳ בדבר הקרבנות ישמרו הם לעשותם וכן יקדשו את השבתות בדבר הקרבנות הבאות חובה ליום:

ועל ריב, שהם יהיו בין הסנהדרין לדון דיני ממונות ונפשות, ובמשפטי ישפטוהו ר"ל עפ"י ד"ת, והנה כבר חשב ישועות חכמה ודעת, שהם נזיקין קדשים טהרות, ומוסיף שגם ואת תורתי את חקותי שהם הלכות של סדר זרעים ונשים, שיש בהם חקים כמו העריות וכלאים וכדו', ותורות, וכן בכל מועדי שהוא סדר מועד ישמרו, ואת שבתותי יקדשו, להזהיר על השבת הגם שהותר אצלם אצל עבודה: