וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ הִנְנִ֨י שֹׁבֵ֤ר מַטֵּֽה־לֶ֙חֶם֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְאָכְלוּ־לֶ֥חֶם בְּמִשְׁקָ֖ל וּבִדְאָגָ֑ה וּמַ֕יִם בִּמְשׂוּרָ֥ה וּבְשִׁמָּמ֖וֹן יִשְׁתּֽוּ׃

וַאֲמַר לִי בַּר אָדָם הָא אֲנָא תָבֵר סְעִיד מֵיכְלָא בִּירוּשְׁלֵם וְיֵכְלוּן לַחְמָא בְּמַתְקַל וּבְיִצְפָּא וּמַיָא בְּצָדוּ וּבְאִשְׁתְּמָמוּ יִשְׁתּוּן:

הנני שובר. עתה פי׳ ואמר לו זהו לרמז ואות שאשבור משען לחם בירושלים ר״ל שיהיה הרעב בעבור זה יאכלו במשקל ובדאגה שידאגו פן יכלה הלחם ומים ישתו במדה ובתמהון לבב:

מטה לחם. על שנשענים על הלחם לאכול לשבעה אמר מטה בל׳ שאלה וכן כל מטה לחם שבר (תהילים ק״ה:ט״ז):

ובשממון. בתמהון לבב והוא ענין בהלה ופחד:

ויאמר אלי עתה באר המשל הראשון מה שיאכל ש"ץ ימים במשקל זה יורה כי הנני שובר מטה לחם בירושלים בעת המצור ואכלו במשקל ובדאגה כי ידעו שיופסק הלחם אח"כ: