וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנֵּ֥ה נַפְשִׁ֖י לֹ֣א מְטֻמָּאָ֑ה וּנְבֵלָ֨ה וּטְרֵפָ֤ה לֹא־אָכַ֙לְתִּי֙ מִנְּעוּרַ֣י וְעַד־עַ֔תָּה וְלֹא־בָ֥א בְּפִ֖י בְּשַׂ֥ר פִּגּֽוּל׃ {ס}

וַאֲמָרֵית קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ אֱלֹהִים הָא נַפְשִׁי לָא מְסָאֲבָא וּנְבֵילָא וּתְבִירָא לָא אֲכָלֵית מִזְעוּרֵי וְעַד כְּעַן וְלָא אֲכָלֵית בְּסַר מְרָחָק:

לא מטומאה. לא גמאסה במאכל נמאס:

מנעורי. עם כי עוד לא הייתי אז שלם בשכלי להשמר ביותר מנדנוד מאכל איסור מ״מ מאלה הייתי נזהר:

ולא בא. מעולם לא בא בפי בשר מתועב ונאסר והוא כפל ענין במ״ש וכאומר ואיך עתה אוכל דבר נמאס כזה אשר לא אכלתי מעולם ואף לא אכלתי מעולם דבר הנאסר לשיהא זה גמול העונש:

אהה. ענין לשון צעקת יללה:

מטומאה. תעובה ומאוס:

פגול. מתועב כמו ומרק פגולים (ישעיה סו):

ואומר, הנביא התרעם על שצוה לו לאכול דבר משוקץ שיהיה למשל על טומאתם, הנה נפשי לא מטומאה ר"ל לא בדברים המטמאים הנפש, ולא במאכלות המטמאים אותה, לא מאכלות האסורות לישראל כי נבלה וטרפה לא אכלתי, ולא המטמאים את הכהן (כי יחזקאל היה כהן) כי בשר פגול לא בא אל פי, וא"כ איך יצויר על ידי אכילתי טומאת הנפש: