וְנָשׂוּ֙ אֶת־כְּלִמָּתָ֔ם וְאֶת־כׇּל־מַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָעֲלוּ־בִ֑י בְּשִׁבְתָּ֧ם עַל־אַדְמָתָ֛ם לָבֶ֖טַח וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃

וִיקַבְּלוּן יַת אִתְכְּנָעוּתְהוֹן וְיַת כָּל שִׁקְרֵיהוֹן דְשַׁקָרוּ בְּמֵימְרִי בְּמֵיתַבְהוֹן עַל אַרְעֲהוֹן לְרוֹחֲצָן וְלֵית דְמָנִיד:

ונשו וכו׳. בשבתם וכו׳ ר״ל בעת ישבו על אדמתם לבטח מבלי מחריד אז ישאו את הכלימה הראויה להם ולתוספת ביאור אמר ואת כל מעלם ר״ל את כל בושת המעל שמעלו בי כי המקבל טובה מרובה ממי שגמל עמו רעה הנה כשיזכור בהרעה יכלם מאד על קבלת הטובה ולכן אמר כשיקבלו הטובה יכלמו מן המעל שעשו הם:

ונשו. כמו ונשאו והיא מל׳ משא וסבל:

ונשו, נגד הגלות שהיה להם כלימה מגלותם ונשו את כלמתם, ונגד מה שחטאו נשו את מעלם, ומפרש (נגד ונשו את כלמתם) בשבתם על אדמתם לבטח ולא יגלו עוד: