לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה עַתָּ֗ה אָשִׁיב֙ אֶת־(שבית) [שְׁב֣וּת] יַעֲקֹ֔ב וְרִחַמְתִּ֖י כׇּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְקִנֵּאתִ֖י לְשֵׁ֥ם קׇדְשִֽׁי׃

בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים כְּעַן אֲתֵיב יַת גָלוּת יַעֲקֹב וְאֶרְחַם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶתְפְּרַע פּוּרְעֲנוּת גְבוּרְתִּי מִן עַמְמַיָא עַל דְאָחִילוּ יַת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי:

לכן. הואיל וכבר קבלו הגמול לכן כה אמר וכו׳:

את שבות. את בני השבי של יעקב:

וקנאתי. אנקום נקמת שם קדשי אשר חללוהו הכשדים באמרם שיד ה׳ קצרה:

שבות. מל׳ שבי הגולה:

וקנאתי. ענין נקמה כמו בקנאו את קנאתי (שם כה):

לכן כה אמר ה', נגד הגלות עתה אשיב שבות יעקב, ונגד הצרות שסבלו בעת הגלות ורחמתי את בית ישראל, ויעקב הם עשרת השבטים הם רק נדחים ולא סבלו שמדות וא"צ רק השבה, וישראל הם שבט יהודה ובנימין שסבלו תלאות רבים הם צריכים רחמים, ונגד שהיה חילול השם וקנאתי לשם קדשי: