הָיְתָ֣ה עָלַי֮ יַד־יְהֹוָה֒ וַיּוֹצִאֵ֤נִֽי בְר֙וּחַ֙ יְהֹוָ֔ה וַיְנִיחֵ֖נִי בְּת֣וֹךְ הַבִּקְעָ֑ה וְהִ֖יא מְלֵאָ֥ה עֲצָמֽוֹת׃

היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' וגו'. יד ה' כל יד ה' שבנבואה לשון כפייה הוא שהיתה הרוח כופה אותו לילך כמשתגע אל מקום שהרוח חפץ:

שָׁרַת עֲלַי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ וְאַפְקַנִי בְּרוּחַ נְבוּאָה דִי שְׁרַת עֲלַי מִן קֳדָם יְיָ וְאַשְׁרַנִי בְּגוֹ בִקְעֲתָא וְהִיא מַלְיָא גַרְמֵי אֱנָשָׁא:

יד ה׳. כח חוזק הנבואה:

ויוציאני. הוציא אותי ממקומי:

ברוח ה׳. ר״ל ההוצאה היה ברצון המקום לא ברצוני כ״א בע״כ:

והיא מלאה עצמות. ארז״ל שהיו מבני אפרים שמהרו את הקץ לצאת ממצרים והרגום אנשי גת:

ברוח. ענין רצון:

ויניחני. מל׳ הנחה:

הבקעה. העמק:

(א-ב) היתה כבר נחלקו רבותינו אם היה משל או ממש כנודע, ובכל אופן גם אם היה משל, מה שיראה החוזה הוא כאילו נעשה בפועל, ורואה את העתיד כי הוא הווה, והנה הוציאו ברוח ה' שחל עליו והניח אותו בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות, וחז"ל אמרו שהיו מאלה שכפרו בקץ ושכפרו בתה"מ והיו לפי האמת בלתי ראוים לתחיה, וכבר התבאר בדברי האלהיים כי נשאר בעצמות המת קוסטא דחיותא או הבלא דגרמי שיעשה כשאור בעיסה בזמן התחיה וממנה יבנה הגוף מחדש, עוד אמרו חז"ל עתידי צדיקי דהוי עפרא, כי לפני התחיי' בהכרח ישוב העפר על הארץ ויתבלה הגוף הראשון לגמרי, ואז יצמח מן העפר גוף חדש מעולה מן הראשון, ככל דבר שהעדר קודם להויה, ולא יעשה האפרוח עד בלות הביצה, והחטה אחר בלות הגרעין בעפר, ורק עצם אחד שמו לוז ממנו יצמח בצירוף העפר הבלוי בנין חדש אמנם פה היו שני שנויים א. שעדיין היו העצמות קיימות ולא נבלו להיות עפר, וכשיחיה יחיה הגוף הראשון, וזה א"א שיעשה הויה בלא העדר, ב. שהעצמות היו יבשות מאד, ר"ל שלא נשאר בהם רוח החיים והבלא דגרמי וקוסטא דחיותא הנצרך שיהיה כשאור בעיסה, וז"ש שהבקעה היתה מלאה עצמות, והיו רבות, לא עצם הלוז לבד, כי עדיין היו כולם קיימים והיו על פני הבקעה, ולא היו בקבר כלל שיבלה השאול אותם וגם היו יבשות מאד שלא נשאר בהם הקוסטא דחיותא: