בַּר אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַר מַלְכָּא דְבָבֶל אַפְלַח יַת מַשִׁרְיָתֵיהּ פּוּלְחַן רַב עַל כָּל סְעַר רֵישׁ נַתֵּר וְכָל כְתַף אִתְמְרַט וַאֲגָר לָא הֲוָה לֵיהּ וּלְמַשִׁרְיָתֵיהּ מִצוֹר עַל פּוּלְחָנָא דְאַפְלַח עֲלָהּ:
העביד את חילו. הכריח את חילו לעבוד עבודה גדולה על צור לצור עליה ימים רבים וכל ראש מהם היה מוקרח וכו׳ מטורח משא האבנים שנשאו על הראש ועל הכתף לבנות דיק וכדומה:
ושכר. לא היה להם שכר משל צור על העבודה וכו׳ ר״ל לא מצאו בה בערך שווי העבודה:
אל צור. על צור:
מוקרח. ענין חלק מבלי שער כמו קרח הוא (שם יג):
מרוטה. ענין תלישת העור מן הבשר ודומה לו כי ימרט ראשו (שם) האמור על תלישת השער:
בן אדם מצייר כי נבוכדנצר הוא שלוחו של ה' ושבט אפו להחריב הארץ וראוי שישלם לו שכר, וכל שהעבודה יותר גדולה ראוי לשכר יותר, והנה אל צר העביד את חילו עבודה גדולה, עד שכל ראש מקרח מרוב נשיאת המשאות אבי המצור ואבני קלע על הראש והכתף ונמרטו שערות הראש, והעור שעל הכתף, ובכל זאת שכר לא היה לו ולחילו, כי שכר החיל הוא השלל והבזה שיבוזו בכבוש העיר, ושכר המלך הוא, או הארץ הנכבשת שימלוך עליה או אם יחריב הארץ שכרו הוא הכבוד שיהיה לו להפיל חתתו על מלכי ארץ, ושיניהם לא קבלו שכר כי אחרי שעמל בה ימים רבים נחרבה מעצמה ע"י הים שהציף אותה ושטף את השלל, וימח את כל היקום: