וְאָמַרְתָּ֣ אֶל־עַ֣ם הָאָ֡רֶץ כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יֱהֹוִ֜ה לְיוֹשְׁבֵ֤י יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ אֶל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לַחְמָם֙ בִּדְאָגָ֣ה יֹאכֵ֔לוּ וּמֵימֵיהֶ֖ם בְּשִׁמָּמ֣וֹן יִשְׁתּ֑וּ לְמַ֜עַן תֵּשַׁ֤ם אַרְצָהּ֙ מִמְּלֹאָ֔הּ מֵחֲמַ֖ס כׇּֽל־הַיֹּשְׁבִ֥ים בָּֽהּ׃

וְתֵימַר לְעַמָא דְאַרְעָא כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְיַתְבֵי יְרוּשְׁלֵם עַל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל מֵיכַלְהוֹן בְּזִיעַ יֵיכְלוּן וּמִשְׁתְּהוֹן בְּאִשְׁתְּמָמוּ יִשְׁתּוּן בְּדִיל דְתִצְדֵי אַרְעָא מִמְלוֹאָהּ מֵחֲטוֹף כָּל דְיַתְבִין בָּהּ:

אל עם הארץ. הם אנשי הגולה:

ליושבי ירושלים. על יושבי ירושלים:

אל אדמת. על אדמת ר״ל אותם היושבים עדיין על אדמת ישראל ולא גלו ממנה:

בשממון. בתמהון לבב ובעצב:

למען תשם. ר״ל דאגתם תהיה על כי תהיה ארצם שממה מן האנשים הממלאים אותה בעון החמס של היושבים בה:

בשממון. תמהון לבב:

תשם. לשון שממה:

מחמס. ענין גזל ועושק:

ואמרת שזה סימן ליושבי ירושלם שבעת המצור יאכלו לחמם בדאגה וזה יהיה סבה למען תשם ארצם, כי אם לא היו באים במצור ולא היו נלחמים עם נבוכדנצר רק היו משלימים אתו לא היה מחריב ארצם, וכ"ז יהיה מחמס כל היושבים בה שע"י החמס אתן בלבם שילחמו עם נבוכדנצאר ושיוחרב ארצם, ויהיה החורבן, א. לעונש על החמס העבר: