וַיִּשְׁלַח֩ הַכְּר֨וּב אֶת־יָד֜וֹ מִבֵּינ֣וֹת לַכְּרוּבִ֗ים אֶל־הָאֵשׁ֙ אֲשֶׁר֙ בֵּינ֣וֹת הַכְּרֻבִ֔ים וַיִּשָּׂא֙ וַיִּתֵּ֔ן אֶל־חׇפְנֵ֖י לְבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֑ים וַיִּקַּ֖ח וַיֵּצֵֽא׃

וְאוֹשִׁיט כְּרוּבָא יַת יְדֵיהּ מִבֵּינֵי כְרוּבַיָא לְאֶשְׁתָּא דִי בֵּינֵי כְרוּבַיָא וּנְסֵיב וִיהַב לְחָפְנִי דְלָבֵישׁ לְבוּשַׁיָא וּנְסִיב וּנְפַק:

וישלח הכרוב. אחד מן הכרובים הושיט ידו בין הכרובים אל האש אשר ביניהם:

וישא. לקח משם אש ונתן אל חפני לבוש הבדים:

ויקח. לבוש הבדים לקח האש מיד הכרוב ויצא משם:

וישלח. ענין הושטה:

וישא. ענין לקיחה כמו ישא ברכה (תהלים כד):

וישלח הכרוב את ידו, צייר שאז שלח הכרוב ידו והניח האש בחפניו, שבא האש מצד גזרה של מעלה, והניחו בחפני האיש לבוש הבדים שהוא יקרר האש במליצת זכות, וכמ"ש חז"ל שנתקררה מדה"ד בידי האיש לבוש הבדים, ולא נחרב המקדש תיכף: