וַיָּ֤רׇם כְּבוֹד־יְהֹוָה֙ מֵעַ֣ל הַכְּר֔וּב עַ֖ל מִפְתַּ֣ן הַבָּ֑יִת וַיִּמָּלֵ֤א הַבַּ֙יִת֙ אֶת־הֶ֣עָנָ֔ן וְהֶֽחָצֵר֙ מָֽלְאָ֔ה אֶת־נֹ֖גַהּ כְּב֥וֹד יְהֹוָֽה׃

וְאִסְתַּלֵק יְקָרָא דַייָ בִּכְרוּבָא דַהֲוָה שָׁרֵי עֲלוֹהִי וּשְׁרָא מֵעֵיל לָקֳבֵיל סְקוּפַת בֵּיתָא וְאִתְמְלִיאַת בֵּיתָא יַת עֲנַן אֲמִיטְתָא וְדַרְתָּא אִתְמְלִיאַת יַת זְהוֹר יְקָרָא דַיָי:

וירם כבוד ה׳. השכינה נסתלקה מעל הכרוב שעל הכפורת וירדה על מפתן בית קה״ק, (ואולי זהו הסילוק האמור למעלה או שחזרה על הכרובים וחזרה ונסתלקה):

והחצר. הוא החצר הפנימי:

את נוגה. הארה וזריחה מכבוד ה׳:

וירם. מל׳ הרמה וסלוק:

הכרוב. קראם בשם הכללי:

מפתן. אסקופה:

נוגה. ענין הארה וזריחה:

וירם, ועתה נסתלק הכבוד מן הכרוב על המפתן, ר"ל שהענין שיעשה עתה אינו בכח הכרוב רק בכח ה' והשגחתו לבדו, שהוא יעשה זאת לצוות על שריפת ההיכל, וכאילו הוא בעצמו יעשה זאת להחריב את ביתו, ולכלות בו את חמתו למען יוקל העונש מישראל, וימלא הבית את הענן, שהכבוד נסע אל הבית כנוסע מקה"ק לחוץ, והנוגה נראה בחצר החיצונה שלשם יצא הכבוד, כמוכן לעזוב את ביתו ונוסע מחדר הפנימי לחדר החיצון: